קבוצה חדשה מונה כ30 בחורים
מפגש פתיחה התחלק בין ההקדמה של הרב לפידות ובין הרב ירון
ההקדמה הייתה נצרכת ונתנה בהירות לקראת מה הולכים ולחייב את הבחורים להקפיד על קביעות
הנושא עצמו היה מעורר עניין עד כדי ויכוח עצום על יסוד החילוק בין המעשים שהאדם לוקח עליהם אחריות לבין מי האדם עצמו
ההבדל הדק בין לקיחת אחריות לבין רגשות אשם
המסר של נפשי לא יתכן להרגיש דפוק ועל פי זה לקבו שאני דפוק זהו אוקסימורון – מבנה לוגי מופרך מעצמו – כיון שאם אני מרגיש לא טוב עם מה שאני עושה משמע שאני טוב ולכן אני יכול להרגיש שהמעשים לא שייכים אלי
שיהיה לנו בהצלחה
ההסעה עלתה 350 בלי קבלות שולם מהכסף שהבחורים שילמו
קבוצה מקבלת ורעננה, חמודים וזורמים מאוד. נכרת רמה אישית גבוהה בקבוצה והשאלות בהתאם. רוצים חומר איכותי, מסוגלים להתמודד עם חומר חדש אבל מתוך חשיבה וביקורת – מאתגרים ונותנים סיפוק!
ר' דוד פתח במבוא מדהים על הגישה שלנו כיהודים אל עבודת ה' בכללותה, איך אני מרגיש עם זה שנבחרתי להיות עובד ה'?
עם המכתב המרגש, והוסיף את הסיפור על הרופא אליל בדרום אפריקה שקם לכבודו, רק כי יש לו מסורת של 3000 שנה…
האם אני מכבד את עצמי לפחות ככה? והאלה היתה ממש נוקבת ונוגעת, רגעים של הוד!
אח"כ המשכנו יחד לסירוגין של המקום שמונע אותנו מלהתקדם ולהתקרב אל ה', והוא הסטיגמטיות העצמית שאנחנו נותנים לעצמינו בעקבות מעשים שלנו, ור' דוד הדגיש יותר, בעקבות מקומות שבהם אנחנו נופלים תדיר, ואנחנו כמעט נואשים מלתקן, ואז… אנחנו נותנים לעצמינו שם לוואי – אני כעסן, אני בטלן, אני פרוץ.. וכו'.
וכאן אנחנו בנפשי באים במסר ברור, ונשמח אם תתוכחו אתנו על זה כי זה מאוד חשוב ומשנה חיים:
אם זה כואב לך, סימן שאתה לא כזה!!!!!!!!!!!
כי אם היית כזה, זה לא היה כואב לך. והרוחות כמובן סערו..
אח"כ דבירנו על ההבדל שבין לקיחת אחריות לרגשות אשם והמניעים לכך, ולא הספקנו הרבה..
הזמן היה קצר ולכן נקטע די באמצע אולי כדאי לשקול חזרה על זה בפעם הבאה לפני שמתחילים התבוננות חיובית.