היה נחמד, פתוח ומאפשר.
דברתי איתם על התדר הפנימי שלי כלפי כל החיצון אלי,
נגענו יחד (באומץ מצידם, יש להוסיף) במקום שלי מול החברותא,
האם אני מסוגל לפרגן לו… על שאלה טובה (לא שייך בפועל שהוא ישאל משהו שלא שמתי לב לפניו אבל בחינת דרוש וקבל שכר) על תירוץ טוב.. על לימוד מהנה יחד…
מה זה מלמד אותי על עצמי?
מה אתם אומרים על הטבח בישיבה (וואוהו מה שקפץ)..
על הר"מ והרה"י – וגם שם…
והעמקנו יחד תוך מסע מרתק לנפש פנימה, על ההגנות שלנו, והבריחות שלנו,
שבעצם בתוך תוכינו אנחנו מרכז העולם!!!!!
הכל בשבילי כאן!
הבלטתי את זה עם דוגמ' קיצוניות (אבל מהיום יום שלהם),
והם היו נראים מאוד מחוברים, שאלו, התערבו — היהי נראה שנוגע בהם.
אח"כ המשכתי שזה נורמלי וזו ההתפתחות הטבעית מתינוק שכולו נעזר ונתמך וכולם סביבו,
אבל כדאי להמשיך הלאה,
וזה בא ע"י התבוננות כנה ואמיצה פנימה.
הם שאלו איך עושים את זה, ואטו מי נימא שבאמת נפרגן לחברותא?!?!?!?
חמודים!!!!!!!!!!!!
ואמרתי שלפני זה קודם נתבונן בזה, מתי נרוויח יותר? כשנשמור על המקום שלנו, או כשנאפשר לעצמינו לגדול יחד בחברותא,
הרי כ"א בחר חברותא מוכשר.. ולמרות זאת.. קצת מביך.. לא?
איזה כיף היה אם היינו גדלים זה מזה, מתחדדים זה מזה…
אם היינו רק מסכימים לראות ש.. יש עולם מעבר אלי.. יש עוד אנשים כאן.
וכאן השלב השני:
א"א לנו לחיות לבד!!!!
תחשבו שהייתם באי בודד, מה הייתם יכולים לעשות שם לבד? אפי' הפלסטיק של ידית המשקף לא היתה לכם…
מה זו הכרת הטוב? לפרגן? מחמאות? לא. הכרת הטוב זה עצם ההכרה בטובה שצמחה לי מהשני!!!!!
האם אני מכיר בזה?
ומשם המשכנו לריבונו של עולם,
הרי אם מי שלא עשה למעני אני לא חייב הכרת הטוב,
אז הקב"ה… הכל נברא לכבודו… לא בשבילי…
מי המרכז כאן?!?!?!?!?!?!?!?!?
עכשיו כבר אפשר לשמוע…
בואו נאפשר לעצמינו להתבונן בזה בלי לשפוט או להתקדם…
רק לדרוך שם..
סייעתא דשמיא גדולה, תודה לך ה'!
ותודה לך ר' דוד ולכל המסייעים כאן וב(כל) אתר.